Scroll To Top

נחל בטון 1999-2002 -



מאמר מבקרת אמנות רותי דירקטור

קציצת בטון

 

שי זכאי – פועלת נקיון, פועלת אמנות  

 

פעם הדברים היו פשוטים. אם היית אמן, היית יוצא לנוף ומצייר הרים, שדות, עצים, ים. היום הכל  הרבה יותר מורכב – להיות אמן זה לא בהכרח לקחת כן ציור וצבעים ולצייר בחוץ, וגם הנוף הוא לא מה שהיה. מה שלא זוהם והושחת, הוא בודאי נגוע, מעובד, מטופח, מבוית או מהונדס באופן כלשהו. בעידן של קץ התמימות, כשאמנית כמו שי זכאי מגייסת את כוחות היצירה שלה לעיסוק בנוף, היא לוקחת בחשבון היסטוריה של ציורי נוף ואמנות אדמה, מנתבת את פעילותה בין מפעלים, ארגונים, כוחות משק ושוק, משתמשת בנוכחותה החריגה כאשה בתוך עולם של גברים, וכל זה כדי לשאול בסוף, כאילו בשיא התמימות והנחמדות, ולמעשה בעקשנות שאינה מרפה: האם ניקית נחל היום?

לנקות נחלים?  מתי בכלל ראינו נחל לאחרונה? שי זכאי מנקה נחלים, והיא עושה את זה במסגרת אמנות אקולוגית, מושג כללי מאוד שמכיל תחת הגדרתו מגוון רחב של פעילויות, מוטיבציות  ואנשים. מתי בן אדם שמתעסק בבעיות של זיהום סביבה הוא אמן, מתי הוא מדען, ומתי הוא פעיל בשמירה על איכות הסביבה? שי זכאי באה מאמנות, חושבת אמנות, וגם אם העשייה שלה עשויה להיראות מבחוץ כפעילות של אקטיביסטית ירוקה, הפעילות שלה – כולל החלקים הפרוזאיים ביותר של  משא ומתן עם פועלים ועם בעלי מפעלים, גיוס כספים והפקת אירועים – היא פעילות אמנותית.

אב טיפוס מתבקש בקשר לסוג הפעילות שלה הוא, למשל, אמן כמו כריסטו, מי שמזה עשורים עוטף בניינים, גשרים, איים וחופי ים. ההפקה הטכנית של  אירועי ענק סביבתיים היא חלק בלתי נפרד מהעשייה האמנותית שלו, ומבחינתו, כשהוא עבר ב- 1972 מחווה לחווה בקליפורניה ודבר עם חוואים (לצורך העניין, אנשים שרחוקים מרחק עצום מאמנות עכשווית ומושגיה) ובקש מהם רשות להעביר גדר של בד בשטחי אדמתם כדי לממש את הפנטזיה שלו על "גדר רצה", זו הייתה חלק מהפעולה שלו כאמן. בשנתיים האחרונות ניהלה שי זכאי אינספור שיחות – עם פועלים, בעלי מפעלים, נציגי הרשות המקומית, מדענים, אקולוגים, אנשי משרד הפנים – כחלק מפעילותה למען נקיון הנחל, כחלק מפעילותה כאמנית.

נקודת המוצא לפרויקט הגדול שבו היא עוסקת כבר למעלה משנתיים הוא נחל שהאפיק שלו נסתם בבטון. הנחל נמצא באזור מגוריה של שי זכאי, במרכז הארץ, לא רחוק מבית שמש, במקום שבו עדיין אפשר למצוא פה ושם מובלעות של טבע, טבע של שטחי בר שנותנים אשליה יחסית של משהו לא נגוע. את נחל הבטון שזורם שם היא גילתה במקרה ומאז הפכה בהדרגה למומחית בבעיות אקולוגיות של האזור. המחויבות לנושא באה לידי ביטוי במספר מישורים: מלבד ההתגלמות שלה באמנות, הקימה שי זכאי את "הפורום הישראלי לאמנות אקולוגית", היא רתמה את התחום האקולוגי  ללימודים אקדמיים, ואף מלמדת את הנושא בבתי ספר לאמנות. עבודת האמנות עצמה, מתחילה אף היא בעבודת מחקר – מקורות הזיהום, גורמי הזיהום, חוקים בענייני איכות הסביבה, היחסים המורכבים שבין בעלי המפעלים האמורים לשמור על החוקים לבין אלה האמורים לאכוף עליהם  את החוקים. במהלך השנתיים היא תיעדה בעקביות במצלמה את הנחל ואת דרגות הזיהום המשתנות שהוא עובר. במבט שטחי מרחוק, נראה הנחל, לפחות בחלקו, כמו ואדי "טבעי" לכל דבר. העין הלא-מאומנת של מי שיצא לרגע מהעיר למרחבים החוץ-עירוניים, בקושי מבדילה בין אדמת כורכר מלוכלכת מעט לבין נחיל בטון אפור שבסופו של דבר משתלב לא רע עם הסלעים סביב. אבל שי זכאי יודעת בדיוק: כאן אדמה, וכאן בטון שנשטף מערימות הפסולת שזרקו פועלי המחצבה ממערבלי הבטון שלהם בדרכם אל או מהיעד; כאן היה פעם תוואי של נחל ועכשיו יש כאן משקעים של בטון, אספלט ופסולת תעשייתית. מערבלי הבטון יוצאים מהמחצבה עם בטון וחוזרים אליה כשבטן המכונה ריקה, אבל לא לגמרי. את השאריות הם פולטים החוצה, בשולי הדרך. לערמות הבטון הגדולות הזרוקות בצדי הדרך קוראת שי זכאי "קציצות", מילה שמגחיכה את הפסולת התעשייתית והופכת אותה לפריט מעולמה המטבחי של אשה. קציצות הבטון הופכות לאט לאט למקור זיהום, בין אם הן נשארות במקום שבו הוטלו ובין אם הן נשטפות לאפיק הנחל. הזיהום, אומרת שי זכאי, יש לו תכונה משונה: הוא נוטה לא להיעלם מעצמו. 

הפעילות של שי זכאי עובדת על מספר ערוצים: מצד אחד ישנו נסיון ההידברות עם בעלי המפעלים המזהמים, עם הפועלים ועם האחראים מטעם המועצה האיזורית על שמירת הנקיון. זוהי פעילות  שמצד הסטריאוטיפ של אקט היצירה (ההירואי, רומנטי, גדול מהחיים), אין לה, כאמור, ולכאורה, קשר עם אמנות. טלפונים, תיאומים, פגישות, הסברים טכניים, שיחות אינסופיות, רכישת אמונם של אנשים שברגע הראשון רואים בבחורה התמוהה שמגדירה את עצמה "אמנית" אויב שבא להפריע להם בשגרת עבודתם.

מצד שני ישנו נסיון ליצור אובייקטים שפחות או יותר יענו על ההגדרה של "אובייקטים אמנותיים". בעקבות דינמיקה ממושכת, הפכו "האויבים" למשתפי פעולה - שי זכאי הצליחה לשכנע את בעל מפעל הבטון להתגייס למבצע שלה ולספק לה מדי פעם כוח אדם ואמצעים טכניים. יחד עם הפועלים – אלה שרק לפני שבוע, שבועיים, עדיין שפכו את "קציצות הבטון" בשולי הדרך – יוצרת שי זכאי צורות בתוך הבטון. היא חורטת צורות של דגלים בתוך משקעי הבטון שנוצרו בנחל, וקודחת בהם חורים כדי לאפשר מעבר של מי גשם לאדמה וגם מעמידה שורה מרשימה של דגלי בטון הבוקעים מתוך בסיס בצורת פאלטה של ציירים, מונפים על תרנים גבוהים.  ויוצרים לאורך הכביש תוואי מקביל לנחל המתפתל. שורת  דגלי בטון המובילים  למפעל מהווים חיץ בין דרך המשאיות לבין הנחל. המפגע הפך לאסתטיקה, הזיהום עבר מחזור לאמנות, פתרונות סביבתיים נולדו מתוך שפת האמנות.

ומצד שלישי יש לפעילות שלה מימד חינוכי-הסברתי שמטרתו למנוע זיהומים בהמשך וליצור מודעות לבעיה.  במסגרת זו מתקיים היום הפתוח בנחל שהוא מעין מיני פסטיבל לאיכות הסביבה. במהלך יום זה מתרחשות פעילויות שונות, חלקן בעלות אופי הסברתי, חלקן בעלות אופי אמנותי יותר -  אלה ואלה, כאמור, הן חלק ממכלול עבודתה של שי זכאי כאמנית אקולוגית.  הקהל הרחב מוזמן לנחל הבטון, ולגבי רוב האנשים המגיעים למקום זהו מפגש ראשון עם הנושא, עם הבעיה, עם רעיונות אקולוגיים. ייתכן שהם גם עושים היסטוריה קטנה בבלי משים: חונכים מסלול ראשון לתיירות-אמנות אקולוגית בארץ.

אבל מבחינת סדר האירועים, החשיפה הראשונה של פרויקט נחל הבטון בפני הקהל הרחב הייתה מספר חדשים לפני היום הפתוח בנחל, במסגרת יריד "סביבה" שהתקיים במאי 2001 בגני התערוכה.  זו הייתה חשיפה פומבית ראשונה של פרויקט נחל הבטון, וזה קרה מחוץ לאזור עצמו, מחוץ למקומו הטבעי, ומייד יש להוסיף שהמילה "טבעי" מקבלת בהקשר זה משמעות אירונית שהרי "הסביבה הטבעית"  של נחל הבטון הורתה בזיהום, בפסולת, ובהשחתת ה"טבע".

התצוגה בגני התערוכה נקראה "האם ניקית נחל היום?" והיא תפקדה כמו שלוחת חוץ של נחל הבטון, ובה בעת, מתוך מיקומה בתוך תערוכה מסחרית של מפעלים המתמחים בפתרונות טכנולוגיים לסילוק פסולת מוצקה, נוכחותה בגני התערוכה הייתה גם מתבקשת אבל, בגלל אופייה השונה, גם כשל בועה חתרנית. במובנים רבים מצטיירת תערוכה של גופים שחושבים ופועלים אקולוגית כסביבת התצוגה המתבקשת לשי זכאי, אבל הדרך שלה, דרך האמנות, מציעה אופציה שונה בתכלית מהדרך הפרקטית-יישומית-מסחרית השגרתית.

המיצב עצמו יצר מבוך על פני שטח של 180 מ"ר והוא היה בנוי מחומרי הזיהום שנאספו מנחל הבטון הנגוע. הקהל מצא את עצמו נע לאורך שבילים מכוסים בשטיח אדום כשמימינו ומשמאלו אבק בטון ואספלט, ומולו, על קיר, תצלום גדול של המקום שממנו נלקחו ערימות הפסולת. התצלום המרשים יצר, כמעט בעל כורחו, האדרה של אתר הזיהום, ובכך מיקד את אחד הפרדוקסים בעבודה של שי זכאי: מאחר והיא עובדת עם קציצות הבטון, מביאה את הפסולת לסטודיו שלה, יוצקת אותה לתוך שולחן, מצלמת את הפצע ומגדילה אותו להגדלת ענק, קשה שלא לחוש בשלב מסוים במימד היופי המפתה שיש לדברים אלה. קציצת בטון היא בסופו של דבר, לפחות בהקשר של אמנות, גוש חומר שבהחלט ניתן לראות בו איכויות אסתטיות, והוא ניתן לקטלוג בתוך מהלכים שונים של אמנות מודרניסטית.  האם אפשר לנטרל לרגע את המשמעות של היותו חומר מזהם בהקשר הספציפי של הנחל? עושה רושם שעצם הנסיון של שי זכאי להראות את הדברים גם דרך הצד "היפה" שלהם, הוא הטקטיקה שלה: ללכת באיטיות ובנועם, לא באגרסיביות ולא במיליטנטיות, להתיידד עם מפירי החוק הגורמים לזיהום ולרתום גם אותם למבצע השיקום, להתיידד עם החבלה עצמה ולהמיס אותה לאט לאט, וברכות, כמו שקורה בתהליכי טבע איטיים. דרך קבלה, ולאו דווקא דרך הריסה, ביעור מוחלט או פתרונות דרסטיים ונחרצים. 

ברקע מבוך הפסולת בגני התערוכה ניתן היה אפשר לשמוע את קולה של מרדית מונק, כוריאוגרפית אמריקאית, בקטע שבו היא מדברת על כך ששכחה מה זה צדפים, מה זה יער, ואגב כך ממלמלת מילים בגרמנית. למילים בגרמנית יש אפקט מפתיע ואף מטריד, ובהקשר המסוים שבו הן הושמעו  - זיהום והרס, חבלה והשחתה - ייתכן שאף נוצרה אנלוגיה לחדירה של רוע אנושי. שיאה של התערוכה בגני התערוכה הייתה נוכחותם של דיילים אדיבים אשר עברו בקרב הקהל המזדמן ושאלו במלוא הרצינות: "האם ניקית נחל היום?".  שאלה מפתיעה, וגם מביכה ומצחיקה, שנשמעה כמו הגלגול העכשווי לשאלה הצופית בדבר המעשה הטוב היומי שנדרש הצופה הנאמן לבצע - "האם העברת היום זקנה את הכביש?" וכמו בהקשר הצופי, גם בשאלה של שי זכאי יש משהו טרחני ונודניקי, ומייד, כמובן, גם מודעות לטרחנות הארכאית ולרוח הצופית העולות מהשאלה, ולפיכך, מימד בלתי מוכחש של אירוניה, בעידן קץ התמימות.

מי שבמקרה ענה בחיוב על השאלה "האם ניקית נחל היום?" היה זכאי לבחור מתנה מתוך מגש שנשאו הדיילים האדיבים: על המגש היו מונחים גושי בטון קטנים בתוך עטיפות נייר, גוש בטון שהתחפשו לעוגיות צבעוניות וכמובן זכו להיקרא "עוגיות בטון" כחלק מהז'ארגון המטבחי של שי זכאי, ועל כך בהמשך. גם מי שהבטיח שינקה נחל בעתיד, או לפחות יעשה מעשה שווה ערך לניקוי נחל, נהנה מעוגית בטון. האקט של חלוקת "עוגיות" הוא אירוני ביחס לתשוקה לייצר בכל מחיר אוביקט אמנותי כלשהו אבל חינו האמיתי הוא בעצם אקט הנתינה. רוח של נדיבות ונתינה מלווה  את הפרויקט כולו, וכך, גם באירוע המתקיים בנחל עצמו, עורכת שי זכאי שולחן ארוך, ערוך לסעודה, שכל משתתפי האירוע מוזמנים אליו. זהו שולחן ברזל באורך 16 מ' שנבנה בשיתוף עם עובדי המחצבה. תוכן השולחן מורכב מ בטון אשר בתוכו מוטבעות במהלך האירוע, שאריות פסולת שהוצאו מהנחל במשך שנתיים וחצי של עבודה. מתחת לתחתיות שקופות מטמינים אנשים מאמרים בנושאים אקולוגיים כך שהשולחן הופך למעין אנדרטה להפסקת הזיהום. המבקרים מוזמנים לטעום נזיד (אמיתי!) שמוגש להם בצלחות העשויות מעלים, ובתום הארוחה הם מתבקשים לזרוק את צלחות העלים בטבע, למאכל לעיזים.  בכך הם מחקים אופני אכילה טבעיים, חסכוניים וידידותיים לסביבה הנהוגים במקומות שונים בעולם הלא-קפיטליסטי, הטרום-מתועש. תה עלים מוגש לקינוח הסעודה.

עצם ההזמנה לסעודה יוצרת הקשר אסוציאטיבי מרובד , החל מ"המשתה" של אפלטון ועד ל"סעודה האחרונה" הנוצרית, שתי סעודות מפתח בתרבות המערב ושתיהן סעודות גבריות לעילא. אבל ברור שהשולחן הארוך שמעמידה שי זכאי בטבע, (אבל לפתחו של מפעל מזהם), שולחן שערוך לסעודה מתכלה, מזמין אסוציאציה מיידית יותר ל"סעודת הערב החגיגית" של ג'ודי שיקגו מ- 1978, עבודה חלוצית בתחום האמנות הפמיניסטית. כשם שג'ודי שיקגו ערכה שולחן לכל הנשים שנדחו מההיסטוריה הקאנונית, כך מציעה גם שי זכאי אלטרנטיבה לפעילויות ההירואיות והרומנטיות בטבע של אמנים גברים. כל האסוציאציות למזון ולהזנה, לניקיון ולטיפוח, כל אלה הופכים אותה לאמנית אקולוגית נשית, למישהי שהאמירה החברתית שלה נטועה בתוך חשיבה פמיניסטית. הדאגה לניקיון הנחל היא כמעט בהקשר של עקרת בית - עריכת השולחן, קציצות הבטון ועוגיות הבטון, הם העברה חתרנית של מושגים מעולם המטבח וההזנה לעולם הגברי, תעשייתי, שבהקשר זה הוא גם מקור החבלה וההשחתה. ביחס לזיהוי המסורתי הבינארי שעושה התרבות המערבית בין גבר=תרבות לבין אשה=טבע, בוראת לה שי זכאי מקום חדש, משלה, בתוך הטבע המזוהם מצד אחד, וביחס לתעשייה שהיא גם מקור הזיהום וגם המקור לפתרונות טכנולוגיים (גבריים) לאותו זיהום. 

מצד אחד היא פועלת בתוך הטבע, בתוך הנוף, מתוך המקום ששמור בדרך כלל לאמני הנוף המיתולוגיים – רוברט סמית'סון, מייקל הייזר, ריצ'רד לונג. אבל בעוד סמית'סון שופך אספלט שחור על צלע של מחצבה נטושה ברומא (1969) והופך את ההר למצע  לציור, ובורא מעין ציור מופשט אקספרסיבי על/בתוך הנוף עצמו, מתוך אקט יצירה רומנטי הרואי, הרי ששי זכאי עושה בתוך הנוף פעולות של עקרת בית חרוצה , או לחילופין – אחות רחמניה.  היא מנקה, אוספת, מלקטת, מלטפת, משתמשת בקיים, חוסכת, ובייחוד מגלה סלחנות.

ממרחק השנים נדמה האקט של רוברט סמית'סון שנוי במחלוקת: מצד אחד הוא מתריע על זיהום סביבתי ומצד שני הוא משאיר עקבות בתוך הטבע עם חומר תוקפני כמו אספלט. הצילום המפורסם שבו רואים את המשאית השופכת נחשול של אספלט שחור על צלע ההר נחרת בתודעה כרגע שמאדיר את הפעולה התעשייתית ומאציל הילה הירואית על השפיכה השחורה, הרותחת. 

במובן זה העמדה האקולוגית של שי זכאי ברורה וחד-משמעית בעוד הטקטיקה שלה נטולת מיליטנטיות - מול מנהל מפעל הבטון ועובדיו היא נוקטת בדרך של הבנה ופייסנות, מצליחה ליצור הידברות שתוצאותיה אמנם איטיות ושקטות אך מחלחלות עמוק. גם כלפי המפגעים עצמם היא מגלה סלחנות – לא בהכרח לעקור את גושי הבטון מהנחל ולהעביר אותם הלאה. הנזק כבר נעשה, הפצע נפער, עכשיו צריך להבין , לטפל, לחבוש, להשאיר במקום, למזער את המפגע, לנסות להפוך את הפצע לקישוט, ובייחוד לייצור תודעה ציבורית שתדאג שדברים דומים לא יקרו (או יקרו כמה שפחות, אם להיות ריאליים) בעתיד . הרומנטיקה המלווה את היציאה לטבע של אמני הנוף במאה ה- 20 מוחלפת אצל שי זכאי בעמלנות נשית פרוזאית, אפורה במובנים רבים, שלא נועדה לשרוד באופן מפואר. 

הפעולה של "לנקות נחל" מקבלת משמעות של מטפורה למעשה טוב, לאקט שיש בו ממד אקולוגי לא רק ברמת זיהום השטח אלא גם ברמת יחסים בין-אישיים, יחסים בין-קהילתיים, בין אדם לעצמו, בין אדם לסובב אותו. אחת השאלות המעסיקות את שי זכאי בפעילותה בנחל היא איך לייצר דבר מה שעונה על הגדרת אובייקט אמנותי ובכל זאת אינו מהווה נוכחות פולשנית. באירוע המתקיים בנחל היא מזמינה אנשים נוספים שיקחו חלק בהתרחשות וזורקת גם בפניהם את כפפת האתגר האקולוגי: תשע רקדניות יוצרות תחנות של תנועה לאורך הנחל (וכמובן משאירות רק עקבות רגליים שמייד נעלמות) וארבעה אמנים, אחים לרעיון, נרתמו ליצור עבודות שקשורות כולן במחזור ובטיהור. בסופו של דבר, אף אחת מן העבודות – לא של שי זכאי ולא של האמנים האחרים – לא נועדו לשרוד לאורך זמן. כולן אמורות להתמוסס, להתכלות ולהיכחד עם הזמן. 

קהל המבקרים מוזמן לערוך מסע רגלי לאורך נחל הבטון, מסע שאורכו כחצי שעה. במהלך הדרך  הוא נחשף לדרגות שונות של זיהום, ניקוי, התערבות אמנותית. אחר כך הוא מתכבד בנזיד מתוך צלחת עלים, קורא מניפסטים על אקולוגיה וחוזר הביתה. אבל בינתיים, עד שננקה איזה נחל, או לפחות נעשה מעשה טוב תואם, בינתיים אפשר להתכבד בעוגית בטון ולחשוב על האמנות עצמה, על מעשה האמנות כשלעצמו, כאקט ראשון במעלה של התנקות, טיהור, ניקוי, אקט אקולוגי ממדרגה ראשונה. 

רותי דירקטור.