Scroll To Top

תווי יער- הספרייה 1995-2012 -



 

על דיאלקטיקת האדם והטבע 

אחד מביטוייו המובהקים של היסוד הדכאני ב"מצב האנושי" (conditio humana) מתגלם באופני הופעתה של הציוויליזציה האנושית בנוף הטבעי, ובאורח כללי יותר – בשליטתו של האדם על טבע. מדובר בבעיה, הידועה כאחת מסוגיות-המפתח של ההגות המודרנית בכללותה, סוגיה שהגיעה בתזת "הדיאלקטיקה של הנאורות" של הורקהיימר ואדורנו לניסוחה המהודק והמשויף ביותר. שליטתו של האדם בטבע, כך טענתה, היתה מאז ומעולם בגדר תנאי הכרחי לכינונה של ציוויליזציה באשר היא, ציוויליזציה הכרחית כשלעצמה, שנועדה לשחרר את האדם מאימי הטבע ומתלותו הכורחנית בו. המיתוס התנ"כי מדווח על כך בסיפור הגירוש מגן-עדן, גירוש ממצב נעדר שליטה דכאנית, המתאפיין במיזוגו ההרמוני של האדם עם הטבע, למצב שהאדם הופך בו לאדון הארץ, אך במחיר השתעבדות להוויית עמל מפרכת: רק בזיעת-אפו יאכל לחם.

"דיאלקטיקת הנאורות" מתכנסת בעניין זה לטענת-יסוד טרנס-היסטורית בעלת שלושה מימדים: שליטתו-האדנותית של האדם בטבע החיצוני היתה כרוכה מקדמת דנה בשליטה בטבעו הפנימי של האדם, שליטה שגררה בהכרח את שליטתו-האדנותית של האדם בזולתו. קשר אינהרנטי זה בין שליטת האדם בטבע כמסד לשליטה בעצמו לבין השליטה הדכאנית באחר, הוא שמורה על הדיכוי כממד מהותי לתהליך הציוויליזציה, ובתוך כך – על מוסדות הציוויליזציה כגילויי דיכוי המתגלמים בתוככי הפרקטיקה האנושית ובפרקטיקה האנושית הנותנת את אותותיה בתוככי הטבע.

שי זכאי היא האמנית הישראלית בהא הידיעה, שמכלול יצירתה בשנים האחרונות מוקדש רובו ככולו להתמודדות עם תולדותיו של יחס בעייתי ומורכב זה בין טבע וציוויליזציה, יחס שהתפתח בעשורים האחרונים לכדי שיח ביקורתי כלל-עולמי אודות מה שמכונה "הבעיה האקולוגית" החמורה (יש הגורסים "שואה אקולוגית")שהציוויליזציה האנושית נקלעה אליה.

תערוכתה הנוכחית מורכבת מכמה עבודות אמנות שונות באופיין, אם כי לא בתכליתן: מתקן-מדפים רחב-ממדים, שעליו מונחות כמאה ועשרים קופסאות, המכילות עלים וענפי צמחים המלווים בטקסטים קצרים. תצלומי יער גדולים, הדפס כסף על מתכת, יצירת וידיאו-ארט בת ארבע וחצי דקות, הרצה באורח מחזורי ומהווה את "פס-קול" התערוכה, כמו גם עותקים של ספר-אמן, פרי יצירתה של זכאי.

התכוונותה של התערוכה – מושגית מעיקרה; ככלל, מבקשת התערוכה להעביר מסר שאינו בלתי-מוכר ממערכי-שיח לא-אמנותיים רבים; ככלות הכל, השיח האקולוגי הוא בין הרווחים והמשפיעים ביותר בשנים האחרונות בעולם כולו. פחות מוכרת, לעומת זאת, היא האמנות האקולוגית, ששי זכאי נמנית עם הפרוטגוניסטים החלוציים שלה ברמה בינלאומית. הסיבה לכך יכולה להיות כפולה. ראשית, ייתכן שהאמנות אינה המדיום המובהק לקידום העניין האקולוגי, הצופן בחובו היבטים אינטרסנטיים פוליטיים, חברתיים וכלכליים כה כבדי-משקל, עד כי התבונה האינסטרומנטלית (ולחלופין, הדיון המוסרי-תכליתני בבעיה) השתלטו על כל מרחבי-השיח הרלוונטיים שלה. שנית, עולה השאלה, האם נוצרו בהקשר האקולוגי אמצעי-מבע אמנותיים ייחודיים לשיח אודותיו. אין זו שאלה של מה בכך, שהרי השיח האקולוגי הלא-אמנותי רווי עצמו בכל-כך הרבה פעולות ראוותניות ואקטים תיאטרליים מושכי-תקשורת, שאכן עשויה לצוץ השאלה, מה מעמדה של האמנות בשיח פעלתני-לוחמני זה.

ואכן, אמנותה של שי זכאי מושכת במנעדי-אמנות שונים ומגוונים. יסוד חקרני מובהק, המשלב אגירת-מידע, ל?קטנות, ארגון לקסיקלי וקונקרטיות חווייתית, מתגלם במיצב המדפים על שלל קופסאותיו, המכילות כמות מרשימה של פריטי טבע-מת בתוספת תיעוד של ה?קש?ר הממד האקולוגי של הפריט (והמפגע הציוויליזטורי שהפך אותו לבעיה), שאר פרטי מידע (תאריך, מקום וכד'), אך גם, ולא פחות חשוב, מלות פרשנות אישיות בבחינת סובייקטיביות חווייתית – מעין קונטרפונקט רגשי לענייניות היובשנית של האקט המתעד. הנה כך רשום באחת הקופסאות:

770.2  יש' מפגעים/ נוב' 2000 /פארק בריטניה/פריצת דרך יער חדשה/הגילוי/2/3

א. קק"ל לא מבצעת העתקה של צמחים, ואף אינה עורכת פעולות הצלה להוצאת אלפי פקעות הרקפות, העיריות, הנרקיסים והאירוסים שנמצאו על תוואי הדרך. שלא לדבר על סירה קוצנית פושטית. אם נכפיל את זה בכמות הדרכים החדשות הנסללות לאורך השנים - התוצאה ברורה.

ב. קק"ל אינה מקפידה על עונות (עיתוי) בהן נכון לפרוץ דרכים.

ג. הפעלת קהילה רדומה למה שמתרחש מתחת לאפה, להצלת פקעות נתקלת באדישות. (רק אחד מתגייס). אני שולה רקפות טרם הבאת ה- די. 9, שמפוצץ סלעים, והאחד שותל בגן הציבורי.

ד. אחרי - השורשים מזדקרים כלפי מעלה, ראשיהם לשמים. הנקר הסורי מכיר כבר, הוא שולה חיפושיות מתוך העץ. הוא מציל היער שנותר.

ה. איסוף ענפים כרותים עם חזזיות חיות - סימן לאוויר נקי . הן אלפי שנים כאן, מפוררות בתהליך איטי את הסלעים. הן האמניות.

"הן האמניות", נאמר בסוף הטקסט, ונדמה כי שתי המלים הללו עשויות לשמש כפרדיגמת מעשה האמנות של שי זכאי בכללותו: שי זכאי מתערבת בטבע כדי לחלץ ממנו את טבעו הנגוע בהתערבות זרה-לו, התערבות לא-טבעית, ציוויליזטורית-רעה. דיאלקטיקת מעשה האמנות, המלאכותי מעיקרו, המבקש להקנות לטבע את קולו-שלו על-דרך תיעוד מותו ומפגעי ההתעמרות בו וחשיפת "ההיסטוריה שלו" ("הן אלפי שנים כאן, מפוררות בתהליך איטי את הסלעים"), דיאלקטיקה זו מהדהדת בד-בבד את הגעגוע לטבע בלתי-נגוע (וליתר דיוק – את ההתכוונות לפעולה נגד הנגיעה הזרה בו: "הפעלת קהילה רדומה למה שמתרחש מתחת לאפה") ואת התודעה המפוכחת, שמדובר במעשה אוטופי שלאחר-מעשה – את הציוויליזציה אין הרי להשיב אל מצב טרום-ציוויליזטורי כלשהו; ואפילו הצלחת הפעלת בעלי-העניין לפעולה נגד המפגע הקונקרטי אינה מובטחת מראש (הפעולה "להצלת פקעות נתקלת באדישות. (רק אחד מתגייס)".

יסוד זה של "התמזגות בטבע" מתוך ידיעה שהדבר אינו אפשרי אלא בנגזרת שניה, על-דרך הרפלקסיה התבונית או באמצעות המעשה האמנותי, מוצא את ביטויו גם בעבודותיה האחרות של שי זכאי. צילומי-הפנורמה הרחבים משובצים בדמויות-אדם הזויות כעין הד לדיאלקטיקת אדם-טבע: האדם עצמו הוא עדיין טבע בחלקו, אך בחלקו האחר גם כבר "טבע שני", טבעו חברתי, זה המתעמר בטבע באורח ציוויליזטורי, ובתוך כך – בטבעו שלו עצמו. עניין זה מוצא ביטוי מובהק ומרשים אף יותר בסרט-הוידיאו הכלול בתערוכה: השילוב של מראות וקולות טבע ודימויי אדם אמורפיים מבקש להעניק לטבע שפה משלו, ובתוך כך מסתבר שקולו זה של הטרום-אנושי אינו נחלץ מדימויים אנתרופומורפיים – מהאנשת-יתר של הטבע. אפשר לפרש זאת כ"פגם" של המעשה האמנותי. אך תהיה זו טעות: ה"פגם" אינו אלא ביטוי אמנותי למה שדיאלקטיקת האדם-טבע אינה יכולה – ואכן, גם אינה צריכה עוד – להיחלץ ממנו: מהיעשותה הציוויליזטורית של הוויית האדם "טבע שני", שהוא, והוא בלבד, מסוגל לכונן את היציאה מתוך מה שעולל: הרס הטבע, ששואתו תחזור, בסופו של דבר, אל האדם עצמו ותביא להכחדתו, אם לא יתעשת בעוד מועד.

פרופ' צוקרמן

המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן, אוניברסיטת ת"א, 2005