Scroll To Top

תווי יער- הספרייה 1995-2012 -



Jean D'arc of the Ela Valley

ז'אן דארק מעמק האלה 
מאת דנה גילרמן 

"הארץ" 04.04.05

שי זכאי הופכת את מלחמתה למען הסביבה לאמנות. "בניגוד ל'אמנות אדמה', שבה האמן מטביע את חותמו בטבע, פה לא נשאר דבר מהיצירה, וזה בסדר מבחינתי", היא אומרת 

שי זכאי: "התהליך שלי דומה לזה של מדען, אבל הוא כותב מאמר ואני יוצאת עם תערוכה או ספר" 
תצלום: ליאור מיזרחי / באובאו 
"האם הבאת אתך עלה?" שאלה האמנית שי זכאי, כשנכנסתי למיצב "תוואי יער הספרייה", שמוצג בסטודיו שלה במושב ליאון (שריגים) שבעמק האלה. בספרייה שבמרכז החדר מוצגות עשרות קופסאות קרטון שחורות, מעין מצבות קטנות, ובהן עלים ממקומות שונים בעולם שנאספו במשך שמונה שנים. בתוך הקופסאות, לצד העלים, מונחים פתקים קטנים, אינפורמטיוויים, חלקם מנוסחים בפיוט. 
בקופסת העלים של עץ כליל החורש, שעמד פעם בכניסה למושב, נכתב: "בונים מבנה מסחרי בכניסה, ללא שיתוף הציבור. בשולי המגרש ניצב לו כליל החורש - משאיות מתחככות בו, פועלים מזיקים לו, הוא ניטע ב-59'-60' ויום אחד הוא כולו איננו. כמה אנשים שמו לב? כמה עקבו אחר ההתדרדרות? כמה עשו מעשה?" 
בפתקה המונחת בקופסה, שבה שאריות ממטע בננות שנעקר ב-96' בקיבוץ מעגן מיכאל, נכתב: "כמו עור מקולף, דרמה סמויה שקטה, שכיחה". בקופסה אחרת, תחת הכותרת "משיכת עלים קבורים מתחת לפסולת בנייה", כותבת זכאי: "עלים שנקברו מתחת לפסולת בניין. אני מתעדת, נושכת שפתיים, מ?פתטי?ת". מלחמת שבע השנים 
ואכן, התיעוד האובססיווי שלה, הכפייתיות שבה היא מתעדת את הפרטים הקטנים, השוליים כביכול, יכולים להיראות פתטיים. זכאי חוקרת את הסביבה באינטנסיוויות. לכל פרויקט קודם מחקר יסודי, בין שהנושא אזוטרי למדי - למשל, מתי ננטע כליל החורש בכניסה ליישוב ובן כמה היה במותו (39) - ובין שזה נושא עקרוני יותר, כמו מלחמתה של זכאי במועצה האזורית מטה יהודה, שנמשכת כבר שבע שנים. 
העילה למלחמה, שזיכתה אותה בתואר "ז'אן דארק של עמק האלה", היתה לדבריה כוונתה של המועצה האזורית לבנות יחידות דיור בשטחים בעלי ערך אקולוגי. בשנות המלחמה הספיקה זכאי ללמוד אקולוגיה, גייסה למאבק פעילים ומומחים מתחומים שונים, ואף הצליחה לשכנע את תושבי הסביבה לממן תוכנית אב אזורית. 
המלחמה הזאת עזרה במשהו? "לפני שבע שנים אמר ראש המועצה: 'אני עולה על הגבעה' - הוא דיבר במושגים צבאיים כי כולם פה הרי כובשים את השממה. אבל הוא עדיין לא הצליח לעשות את זה". בגלל הפעילות שלך? 
"כן. לשמחתנו, יש הרבה מאוד ועדות שצריך לעבור ולצורך זה נהייתי מומחית. גם תושבי המקום נידו אותי לתקופה מסוימת כי לא הסכמתי לעמדת הרוב שפיתוח שווה ק?דמה. אני בעצם מציעה נוסחה אחרת. אני לא מהמוהיקנים של איכות הסביבה שדורשים לא לעשות כלום, אבל אני אומרת שלצד הנוסחה 'פיתוח שווה ק?דמה' צריך להשתמש במלים נוספות כמו שימור, שיקום ומודעות סביבתית". 
אבל אולי יש צורך אמיתי בשטחים נוספים למגורים? 
"עשינו מחקר מעמיק בשיתוף מומחים וגילינו שיש פה אין?ספור בתים שעומדים למכירה ואנשים לא ממש ממהרים לרכוש. הכנו מצאי ותחזיות לשנת 2025, שבו גם בדקנו מה דרוש לאזור כדי לשמור על מגוון גילים נכון. יצרנו מו?דעות, שלא כל אחד יוכל לעשות פה ככל העולה על רוחו". 
בוטנאי, הידרולוג ואקולוג האקטיוויזם החברתי והסביבתי, הפעילות בשיתוף מומחים שונים והפתרונות שזכאי מציעה - כולם מתלכדים בסופו של דבר גם ליצירה אמנותית יוצאת דופן בנוף המקומי. "דחוף לי לדבר ולחקור סוגיות סביבתיות כי עוד רגע לא תהיה סביבה לחקור אותה", היא אומרת, "ומאחר שאני באה מאמנות אני לא עושה את זה באמצעות מאמר מדעי, אלא בשפת האמנות. התהליך שלי דומה לזה של מדען, אבל התוצר הסופי שונה. הוא כותב מאמר, אני יוצאת עם תערוכה, ספר או סרט שמתעד את התהליך". 
זכאי פועלת בצוותים שכוללים, בין היתר, אקולוגים, מדענים, מהנדסים וארכיטקטים, חלקם חברים בפורום לאמנות אקולוגית שייסדה לפני שנים אחדות. היא בוחרת את אנשי המקצוע על פי הסוגיות הסביבתיות שהיא חוקרת. למשל, בפרויקט "שיקום נחל בטון" מן השנים 1999-2002 היא שיתפה פעולה עם בוטנאי, הידרולוג, "כדי לדעת יותר על משטרי הזרימה של הנחל", ואקולוג מומחה להתנהגויות של בעלי חיים. 
"העבודה עם אקולוגים היא חוויה מדהימה", היא אומרת. "הם מבינים שיש נתק בין המאמרים המאוד ספציפיים של התחום לבין הציבור. שיתוף הפעולה שלי אתם מאפשר להם להגיע אל הציבור". 
אבל גם האמנות לא מצליחה לדבר אל הציבור הרחב. 
"אני מאמינה שלאמנות יש אפשרות לתווך. אם תבדקי את הטקסטים של האמן האמריקאי רוברט סמיתסון או את כתביו של יצחק דנציגר, שני אמנים שעסקו באמנות סביבתית, שניהם דיברו על האמנות כסוג של תיווך. דנציגר דיבר בשנות ה-70 על האמן כנחל בתוך החברה, וסמיתסון ראה באמנות את המתווכת הטובה ביותר בין אקולוגיה לבין תעשייה, כלומר בין השומרים לבין המזהמים. 
"סוזי גבליק, מבקרת אמנות ידועה, כתבה בתחילת שנות ה-90 מאמר ששמו 'ציווי אקולוגי', ובו היא קראה לאמנים לצאת מהסטודיו שלהם החוצה, להתחיל להתערות בחברה שבה הם חיים. המאמר הזה יצר התעוררות מאוד מעניינת וסימן את המעבר מאמנות אדמה לאמנות אקולוגית. בחו"ל ההשפעה שלה ניכרת, בארץ עדיין פחות". 
קונצרט למערבלי בטון צוותי העבודה של זכאי והמומחים כוללים גם את תושבי המקום וגורמי המפגע עצמו - אנשי המחצבות ומפעלים תעשייתיים. פרויקט "שיקום נחל בטון" התקיים בחסות המפעל שזיהם את הנחל ובשיתוף הנהגים ששפכו בו פסולת. את הנחל האכזב איתרה זכאי מאחורי ביתה. המפגע שבו טיפלה - שכבה של בטון שלא איפשרה למי הגשמים לחלחל לתהום - נוצר מפסולת שהוזרמה למקום ממחצבות שפיר הסמוכות. לאחר חקירה מעמיקה הגיעה זכאי למסקנה שהדרך היעילה ביותר לפתור את מצוקת הנחל תהיה לקדוח חורים בבטון במקום לפנות אותו. "הסיסמה המקובלת, הממסדית, לשיקום היא 'להחזיר את הטבע לקדמותו'", היא אומרת, "משמעות המשפט הזה היא להכניס למקום טרקטור גדול שירים את הבטון ובדרך יהרוס את כל הצמחים והזוחלים שכן הצליחו לשרוד. אני הצעתי פתרון קצת חתרני, שנהפך למודל שנלמד בכל העולם - לקדוח עשרות חורים בבטון עצמו, מי הגשמים יוכלו לעבור דרכם וכך תיפתר הבעיה האקולוגית. במשך חצי שנה קדחנו יחד עם עובדי המחצבה עשרות חורים בבטון, בצורה של שני דגלים. זו בעצם היתה עבודה חברתית". בסוף הפרויקט התקיים אירוע רב משתתפים, "קונצרט למערבלי בטון", שבו השתתפו נהגי המערבלים, להקת רקדניות מהיישובים הסמוכים ומבקרים רבים. 
אך נדמה שהיצירה עצמה לא תישאר לאורך זמן בשטח. החורים החלישו את הבטון, החלו להיווצר בו סדקים, והוא ניתק מהקיר שהחזיק אותו. "בניגוד לאמנות אדמה או לאמנות סביבתית, שבה האמן מטביע את חותמו בטבע, פה לא נשאר דבר מהיצירה וזה בסדר מבחינתי. אני אוהבת גם את הצניעות שבזה". 
בסירה מול חופי עכו בימים אלו עובדת זכאי עם קבוצה של אנשי מקצוע ותושבים על שלושה פרויקטים חדשים: שיקום נחל חוה בכניסה למצפה רמון, שיקום נחל שנמצא בכניסה ליישוב הבדואי חורה, והצעה לפסטיבל עכו הכוללת את שיקום נחל נעמן. "גיליתי שיש שם בעיה חמורה של זיהום", אומרת זכאי. "נחל נעמן הוא נחל איתן. הוא מתחיל נקי במעיינות אפק בצפון ומזדהם עד לעכו. יש בעיה נוספת בעכו: אין שם גישה לחופים המדהימים שלה בגלל הבסיסים הצבאיים שהופכים אותם לשטח צבאי סגור. אני מתכוונת להעלות את מבקרי הפסטיבל על סירה, לקחת אותם לסיור לאורך החופים, ובדרך להקרין על רצפת הסירה סרט וידיאו שמסביר על המפגעים. בימים אלו אני עסוקה בבדיקת המפעלים המזהמים באזור". את צוברת לך אויבים. 
"אני חושבת שבעלי המפעלים מתחילים להעריך את זה. את 'נחל בטון' עשיתי בשיתוף פעולה עם בעל המחצבה, שהיה מאוד גאה בזה. הוא נתן את הכלים ואת העובדים, ולקח אחריות על נחל שהיה פגוע במשך עשר שנים. הוא הבין את מה שעדיין לא מבינים רבים אחרים. תסתכלי על מפרץ חיפה. יותר קל להם להמשיך לזהם ולשלם קנסות מאשר למצוא פתרונות ארוכי טווח לזיהום. אני נמצאת באמצע - בין הממסד לבין התהליכים המאוד גדולים - ומנסה ליצור רבדים של מודעות". 
לדברי זכאי, הממסד כבר הכיר בפוטנציאל שטמון ביצירתה. "שיקום נחל בטון", שהמשרד לאיכות הסביבה היה בין נותני החסות שלו, הוביל להצעה מהפכנית מטעם המשרד - לשתף אמנים במינהלת הנחלים. מאז התחלפו כבר שלושה שרים, ההצעה עדיין לא יצאה לפועל, אבל זכאי נקראה על ידי המשרד לחוות את דעתה בנושא נחל הקישון. שם, לטענתה, עוד לא היו מוכנים לרעיונותיה המהפכניים, ובמקום להשתמש בכישוריה הציעו לה להקים על גדות הנחל פארק פסלים. 
המחצבות הן היעד הבא של זכאי. "יש יותר מ-400 מחצבות נטושות בארץ עם תקציב של 4 מיליון דולר לשיקומן", היא אומרת. "אני חושבת שאמנים צריכים להשתתף בזה, וכבר פניתי לקרן לשיקום מחצבות".