יצירות

נוכנות הוא מצב המשלב בין נוכחות והתבוננות. החיבור ביניהם יוצר משמעות שלישית, נוספת, שמתרחשת כאשר מבצעים את שתי הפעולות בו זמנית, זמן ממושך. מדובר בשכלול התקשורת עם האינטואיציה כאשר באמת נוכחים. מאחר שתחום העניין והמחקרים שלי הוא השטחים הפתוחים, הטבע, הרי שכוונתי ב- נוכנות, היא לפיתוח יחסים אינטימיים עם הטבע, רגישים יותר, עמוקים באופן שבו נהיה מסוגלים לחוש מקום, לא רק דרך העיניים, לחוש את האנרגיה של המקום, מבלי שנזדקק לרשימת האובייקטים הנראים בנוף, או לכל מידע אחר... ש.ז.
הסדרה כוללת 24 תצלומים בתוך אובייקט/קופסא כרוכה בעבודת יד, שלושה וידיאו ארט ומיצג להפעלת קהל לחוויית פעולת הנוכנות.

תערוכת יחיד, צילומים, וידיאו ומיצב, בבית האמנים, תל אביב, 2012, אוצרת חנה שביב.

תצלומי הריטואלים של שי זכאי, מתמירים למעשה את הרגע הצילומי למבט מושהה, הכולל בתוכו עמדה אמנותית המתכתבת עם תולדות האמנות או השיח הצילומי. כך למשל הצילום של מלקטות החיטה בעקבות עבודתו של פרנסואה מילה מ 1857. גל האבנים בשדה הירוק מתכתב עם פסלי הטבע שיצר ריצ'רד לונג כציון של הליכותיו בטבע. תמונות 'המוזה' ב'נחל בטון' ו- 'דיוקן עצמי בשדה פרחים' בשחור לבן, מזכירים צילום סוריאליסטי כדוגמת זה של ראלף מיטיארד.

פלחי הזמן של שי זכאי

"...יצירת עבודה אינה יכולה להיות מיידית, אלא מצריכה הנחת שכבות זו על גבי זו לאורך זמן...הזמן מסמל את גבולות ההמשכיות ואת השוני העיקרי בין עולמנו וזה שמעבר לו, בין האנושי הקצוב לבין האלוהי האין סופי... ההגדרה של מושג הזמן על פי האוגוסטינים היתה "בבואה ניידת של נייחות הנצחיות", וקהלת בהחלט הבהיר שהמצב האנושי נשלט  ע"י  זמן והחיים אינם אלא זמניות חולפת..."
ניסן פרץ, אוצר הצילום מוזיאון ישראל, מתוך המאמר בקטלוג, 1990.

ריטואלים מצולמים, תערוכה בפסטיבל הצילום הבינלאומי בתל אביב 2012. אוצרות, תחקיר ויצירה - שי זכאי. שי זכאי בחרה להציג לצידה עבודות של האמנים - כריס ג'ורדן, ופרן שפר, ארה"ב. שניהם יוצרים בעבודה תהליכית שהצילום הנו חלק מרכזי בה, והסביבה היא המניע למחקריהם הויזואליים. שי זכאי הציגה את סדרת אירועים קטנים, הליכות מצולמות ביער ומצגת מתוך הסדרה - 'ריקוד עוצר כריתה'. 

שלמת הנחל- טריפטיך, תצלום צבע, מורכב משלושה אירועים, שהרכיבו את  תהליך ההתבוננות בנחל אלכסנדר.
כותנת לילה בתולית וצחורה הונחה במים וצולמה בשמונה בבקר, בשעה שתיים בצהרים ושוב בשמונה בערב.
הצילום העיד על מצב הנחל ללא מילים.
היצירה הוצגה בתערוכה "גשרים", לרגל חגיגות הנחל. התצלום הראה שעוד מוקדם לחגיגות. התצלום שימש כמראה למצב הנחל.

במיצב 'פרידה משלמת הבטון',  היא שוכבת במרכז ומסביבה תצלומי עלים וזרעים וטקסטים מתוך הספר והתערוכה- תווי יער-הספרייה. על מנת לקרוא את הטקסטים ולהתבונן בתצלומים, יש להלך סביב השולחן. ריתמוס ההליכה של הצופה מאזכר טקסי אשכבה. פרידה משלמת הבטון היא פרידה ממשוואה שאינה רלוונטית עוד- בנייה וכיסוי הארץ בבטון  אינם שווים קידמה. על רקע חומרי צומח ממקומות שונים בעולם, נפרד מתחושת הנשגבות שהשיר המפורסם ביטא. שיר שייצג יותר מכל את תחילת ההתיישבות הציונית ובניית הארץ, וכעת אינו רלוונטי ויותר מכך הוא מייצג בעיות אקולוגיות גלובליות - אבדן מגוון מינים על רקע פיתוח יתר, אבדן שטחים פתוחים, חוסר מודעות סביבתית.
תצלומי הצבע מודפסים על לוחות בטון. השולחן/מיצב עשוי לוחות בטון המדמה שיש המאזכר מצבות. שלמת הבטון מודפסת על לוח בטון, חומר זול המשמש לבנייה. הטכניקה פתוחה ובוצעה ע"י ערן שפיצר- מעצב מוצר. 
היצירה שלמת הבטון - התחילה כפסל בשנת 1999, שהוצגה בתערוכה בגלרה אנגל, בתל אביב ונמכר לאספן אמנות. המשכה בשלוש ורסיות של תצלומים: תצלום שלמת הבטון מודפסת על לוח בטון בטכניקה ייחודית שפיתחנו בסטודיו, מודפסת על נייר צילום, וכן תצלום שתיעד את הפסל ונשכח, והתעורר שוב לטובת הצגתו בתערוכת יחיד של ריטואלים מצולמים, בבית האמנים בתל אביב ב- 2012.

סדרת הליכות מצולמות בתא שטח אחד ביער במשך 17 שנים. "אירועים קטנים", הם פרטי פרטים שניתן לעבור לידם אלפי פעמים ולא לראות. פעולת הצילום היא גם פעולת שימור היער וחשיפת הריטואלים של הטבע עצמו. שילוב פעולת צילום היער, כפעולה יומיומית, כמו רחיצת שיניים למשל, בסך כל פעילויות קבועות ויום יומיות, הופכת את היער לנחוץ. כל עוד יצולם, הוא יהיה שם. 50X50 סמ, סדרה מוגבלת של חמישה עותקים מכל אחד. 

הצילום של הבלתי נראה מתייחס גם למיתולוגיות תרבויות בהן האלות ויצורים חיים אחראים על הסדר והכאוס, על הבנייה וההרס, כגון שיווה, והעוצרים להביט, יכולים למצוא את תנועתה הפנימית של היער. האור והצל, נענוע ענפי צמרות, חללים סמויים, קומפוזיציות על זמניות, סימנים מקודשים, ומבטים מתוך בטן האדמה אל פני שטח האדמה. 

עבודות בודדות שאינן מהוות חלק מסדרה ועומדות בפני עצמן, נעשו במהלך השנים והוצגו בתערוכות שונות, בהקשרים מגוונים.

"ביום רגיל", סדרת דיפטיכים, תצלומי צבע, העוסקת בחיבור של שתי התרחשויות אשר אין קשר ביניהן, אבל כאשר מתחברות לכדי יצירה אחת יוצרות משמעות שלישית שאין בכל אחת מהתמונות כשהן לחוד. 1+1=3 , גודל- 45X90 סמ (רוחבXגובה)

סדרה של שישה תצלומים, המתעדים מהלך של שש שנים, באמצעות צילום אחד בשנה, של מיצב דינאמי, המקשר בין התבוננות סביבתית על התנהלות צפויה של חברת צריכה לבין התבוננות פרטית, על חפצי צריכה כמייצגים של זיכרון ותהליכי פרידה. 2006-2012 

צילום מתוך סדרת תצלומים שנעשו במהלך כריתה מסיבית ואגרסיבית. הכותרת לקוחה מתוך המילון היערני. ההבטחה הייתה לדילול, ובפועל נעשה- חישוף.

התצלום הוצג ב-'תערוכה סודית' של בנק לאומי, 2012. אוצרות- דורון ואסתי פולק. רקדנית- סיגל קפלן.

מיצב עשוי מחומרים אורגניים ממקומות בהם אדם הרס את הטבע. הקהל הוזמן להכנס לתוך חדר הארונות, רק שבמקום אופנת עלית, היו שם שריונות. שריון העץ, הורכב מקליפות עצים שנכרתו שלא לצורך, וחוברו מחדש לעץ אחד, משובץ בסכיני מטבח להגנה כנגד הכריתה הבאה. המיצב הוצג במסגרת התערוכה - "מעבר לעיקרון העונג", אוצרות ומיצב - שי זכאי, שהייתה גם תערוכה קבוצתית ראשונה לחברי "פורום ישראלי לאמנות אקולוגית", שייסדה זכאי באותה השנה.  התערוכה התקיימה בגלריית סדנאות האמנים, אצטדיון טדי, ירושלים, 1999. שיריונות הוצגו גם בגלריית אנגל, במוזיאון השפלה, הגלריה בבארי, הגלריה באום אל פאחם, ובמרכז לצילום ואמנות אקולוגית.

קטלוג מעבר לעיקרון העונג ניתן עדיין לרכישה.

הוצג בארט פוקוס 1998. חדר שחור, ממסד עד טפחות; קופסאות עץ עם חול, דימויים מוקרנים על החול באמצעות מקרני שקופיות, והצופה יכול לשחק איתם ולשנות אותם. כל הדימויים - קלוז אפים של איברים בגוף האשה, ואיזכור שלהם מהטבע. ממול הארגזים, ארון עם חרכי הצצה, שמסתכלים דרכו כשם שמסתכלים על אבנים יקרות, בתשומת לב, ומקרוב. דרך החרכים ניתן לראות גושי אדמה שנאספו ממקומות שונים בארץ. המבקר מתנייד מול צבעים וטקסטורות שונות, עד החור האחרון בו מוצגת אדמה מזוהמת, מסריחה מביוב, משהו שלא ניתן לעמוד לידו אבל קיים בכל מקום. על הקיר, ציטוטים מתוך חוברות הנצחה שהוצאו לאחר מות, שבהם נראים אדם וטבע בהרמוניה. לצידם, קופסת עץ אחת סגורה. וחרכי הצצה לתוכה מגבילים את המבט. החומרים הנגלים מורכבים מצילומים, חומרי טבע כגון זרעים, עלים.

סדרת תצלומים מ- 1998, המורכבת מצילום ופוטוגרמות.
מקור הסדרה בתצלום של צמה של אשה בת תשעים, המוצגת במשכן האמנויות בתל אביב, אשר עוברת תהליך של רדוקציה, או התמלאות, תלוי מאיזה צד מתבוננים.
הסדרה מתייחסת אל הצמה כאל צורוות יסוד, בטבע, שמודגשות ע"י הפוטוגרמות, וכן כאל שלוחה אחורית של התודעה. הצמה משלבת , כמו בטבע, סדר ואי סדר. המכבנות מקבעות את הצמה המתפרק בחזרה על מקומה. בתהליך הרדוקציה, הולכת ונעלמת הצמה, אך המכבנות נשארות כסמן אחורי. הדפסות צבע על קנבס. 64X64 סמ. עותק יחיד.

מבחר חלקי מסדרת תערוכות משותפת עם דב אור-נר.  מיצב הטמנת קרן אור שמש, בשדות בארי, תערוכות בבית האמנים בתל אביב, במוזיאון ברעם, בגלריית הקיבוץ, במרכז לצילום ואמנות אקולוגית. וכן מוצגים כאן סטילס מוידיאו-ארט שלא פורסם עדיין. הפרויקט נעשה בשנים- 1998- 2004. בתצלום- צמת אדמה, מכוסה בעלי זהב 22 קראט, 1998.

סדרת צילומים שהיא מסמך חברתי, אנתרופולוגי, אמנותי מצולם. הסדרה צולמה במשך כשנתיים, בין 1989-1990, לאחר רעידת האדמה הקשה בארמניה שהובילה לכתבות בארץ על הקהילה. בתחקיר קצר בקרב חברים בירושלים התברר שקהילה של ארמנים, חילוניים, חיים במנזר לצד אנשי כמורה, רבע שעה ממרכז העיר ואנו לא יודעים דבר עליהם. במשך שנתיים צילמתי בתוך המנזר, בבתי הכמרים ובבתי המשפחות החיות שם, באירועים חשובים לקהילה ובאירועים קדושים לאנשי הדת. זהו אחד המקומות היחידים בעולם שחילוניים חיים לצד אנשי הדת בתוך מנזר. הסדרה ייצגה את ישראל בחודש הצילום הבינלאומי ביוון, בשנת 1992. והקהילה הארמנית רכשה יצירה לאוסף המקומי בסלוניקי. התצלומים באיכות נדירה, מעידן הנגטיבים, הסדרה צולמה באור המינימלי הקיים במקום, לרוב ללא עזרים כלשהם. אין עיבוד מחשב או כל טיפול אחר. הכל בזמן הצילום. במהלך הצילומים הפכתי לידידת הקהילה של רבים מהתושבים וכך זכיתי באפשרות לצלם באירועים שעד כה לא צולמו ע"י זרים. בפתיחת תערוכת יחיד בתיאטרון ירושלים של הסדרה, חצה את הקווים בין העיר המזרחית למערבית, הפטריארך, והגיע לפגוש בתערוכה את ראש עיריית ירושלים דאז- טדי קולק. צלמת צעירה- אני-  הפגישה ביניהם לראשונה. קבוצת כמרים ליוותה את הפטריארך לתערוכה, ובכך ביטאו הערכתם לפרויקט. באתר מוצגים רק מקצת מאוד מהסדרה, שהיא בעלת יופי מיוחד.

מצב הצבר