שדירת דגלי הבטון, הנה אמנות חברתית, אקולוגית חלוצית, אשר עירבה את עובדי המחצבה, והפכה אותם לאמנים לרגע. 

100 דגלים מבטון, שאריות מיציקות מזדמנות במפעל הבטון במחצבה, ו- 50 בסיסים בצורת פלטה, הוצבו לאורך הנחל, בין הנחל המשוקם לכביש.

הדגלים = דגים עם ל', פונים ומפנים את תשומת לב נהגי מערבלי הבטון והמשאיות. אל הנחל. הצבתם הייתה בהתאם לשיחות עם הנהגים ומעקב אחריהם על מנת לאתר מקומות שבהם נהגו הנהגים לפרוץ מהכביש אל תוך הערוץ ולשפוך שאריות בטון ופסולת.

העבודה החברתית-אמנותית-אקולוגית, כלומר הכנת הדגלים - חיפוש ואיתור חומרים מפסולות המחצבה, שכנוע הבעלים והשאלת גנרטור ועובדים לשטח פעם בשבוע במשך כשנה, כל אלה ועוד, סייעו ביצירת תהליך השיקום, תוך הפיכת שיתוף הפעולה הייחודי הזה, לשיתוף הסטורי בין אמנית, עובדים זרים מהמחצבה, מהנדסי המחצבה ובעליה, פלסטינאים מושבניקים מהיישובים הסמוכים ובדואים. עבודת אמנות ששותפים לה מייצגים של החברה הישראלית בתא שטח נתון באותן השנים.

הדגלים- יכולים להיראות כפסלים, אך נכון יותר בשבילי לכנותם- מכשולים. חייץ. הם נעמדו במקומות בהן זיהיתי פריצות אל תוך הערוץ. הן תחליף לשלטים למשל- אסור לשפוך פסולת בנחל, אך הם גם מעוררי שיחות, טיזרים, כיוון שהם הפתיעו את הנהגים הקבועים המגיעים כמה פעמים ביום למחצבה... וזה איפשר תחילתה של שיחה אקראית על מה זה אמנות, ומה זה שמירת נחלים..

פרט מתוך כמאה דגלים שיצקנו משאריות בטון במחצבה שליד הנחל, על מנת לסמן את הגבול בין הנחל למחצבה. זוהי עבודה חברתית אקולוגית אמנותית ראשונה מסוגה בישראל, המבקשת בו זמנית למצוא פתרונות אקולוגיים למפגע סביבתי, ליצור אמנות כחלק מיום העבודה בתעשייה, ולשלב את העובדים תוך כדי כך, להתכתב עם תולדות האמנות תוך יצירת שפה ויזואלית ייחודית לפרויקט, ולחולל שינוי מיטיב עם הנחל, סביבתו, ונחלים בכלל. צילום פרט מתוך - "נחל בטון- שיקום נחל כיצירת אמנות" שי זכאי, 1999-2002 (C) 

שולחן הסעודה האחרונה, מהווה תחנה מספר 5, במסלול הראשון לתיירות אקולוגית שנפתח בארץ, וששוקם על ידי וביוזמת אמנית.

זוהי עבודה חברתית, שתוככנה על ידי האמנית שי זכאי והמעצב ערן שפיצר, ובוצעה על ידי עובדים זרים מהמחצבה, רתכים מטורקיה, והוקמה במקום פגוע ששוקם ליד הנחל, כאמנה חברתית להפסקת זיהום הנחלים בעולם וכממורנדום לתהליך הריפוי- מזיהום לשיקום.

המיצב נוצר מאשפה שנאספה בנחל על ידי שי זכאי במשך שלוש שנים. תהליך איסוף האשפה היה מרתק וכלל הליכות לאורך הערוץ, עם עובדי המחצבה, בובקט ( טרקטור קטן ) שהצלחנו לקבל בהשאלה, משאיות שחיכו (לראשונה בהסטוריה של המחצבה והנחל) לפסולות הברזל שהוצאו ע"י הטרקטור החוצה, והוסעו לאתר אשפה מוכרז.

אוצרות נאספו בנחל, במשך השנים, וחלקם כבר מזמן נגנבו, וחלקם האחר קבורים בתוך שולחן הבטון, כעדות לתהליך השיקום הבלתי שגרתי שנעשה שם.

אורך השולחן - 16 מטר, מורכב מארבעה שולחנות המחוברים יחדיו. הוא תוכנן ועמד על גלגלים, משני טעמים- לומר שהכול זמני, כולל היצירה והשיקום, וכן מתוך מחשבה שהנה אני מסיעה אותו לתערוכת יחיד באחד המוזיאונים, שישמח לספר את סיפור שיקום הנחל. אבל הגלגלים נוסרו ונגנבו, והשולחן "התנמך", והמוזיאונים? פניתי לאחד ואחכ התעייפתי..

שולחן הסעודה האחרונה- ברגע השיא 2001

הקהל, שהורכב מ - רתכים, נהגי מערבלי הבטון, נציגי המחצבות בארץ, בעלי גלריות, אמנים, אקולוגים, ראשי משרד התרבות וראשי המשרד לאיכות הסביבה, תושבי הסביבה שליד הנחל, ומשפחה - הוזמן ברגע השיא, לחתום חתימה אישית ולהטביע אותה בבטון הרטוב, כאמנה חברתית לשמירת נחלים ושמירת הנחל הזה בפרט.
הבטון שקיבע את האוצרות בשולחן, נשפך במהלך האירוע- קונצרט למערבלי בטון, ע"י מערבלי הבטון, שנכנסו ויציאו כבלט או כ- נגנים בתזמורת, לעיניהם המשתאות של הקהל שנכח באירוע. הסאונד של התזמורת בקונצרט, הוחלף בסאונד של המערבלים המסתובבים, וכן ע"י תיפוף של אחד האמנים המשתתפים על תיבת התהודה של המערבלים.

במיצג- קונצרט למערבלי בטון, שיזמה ואצרה שי זכאי, הוזמנו להציג גם אמנים אורחים, כגון- דב אורנר, עליזה אולמרט ורקדניות מלהקת livingroomers, מהאזור, בניהולה של אווה.

בשולחן הסעודה האחרונה, הוטמעו גם כל המאמרים שנכתבו על הפרויקט באותה התקופה - מתן וילנאי- שר התרבות, צחי הנגבי- השר לאיכות הסביבה, מוסי רז- חבר כנסת, דב אור נר, חבר הועד המנהל של הפורום הישראלי לאמנות אקולוגית, חתימתם של נהגי מערבלי הבטון הפלסטינאים, כמה מאות חתימות של המשתתפים, כמה מאות טכומטרים ( מד מהירות של המשאיות והמערבלים) שנמצאו בנחל, עם שמות הנהגים שזרקו אותם לנחל. מאמר של הידרולוג ושל אקולוג מרשט"ג, אשר היו חלק מיועצי הפרויקט לשי זכאי, ומאמר של האמנית.

יצירה שהיא תוצאה של מעורבות יצירתית עם מטרה מכוונת; שיקום אזור בנחל ששפכו לתוכו בטון בעובי כחצי מטר, והוא שכב שם במשך הרבה שנים.
תהליך השיקום בתוך הערוץ היה שונה מהמקובל דאז. המטרה הייתה להתחיל תהליך קטן של שינוי, ושהנחל ימשיך אותו בעצמו. בשנה הראשונה, בהליכות לאורך ערוץ הנחל, נבדקה האפשרות, שהנחל יוכל לשקם עצמו. נבנה צוות רב תחומי שערך בדיקות בשטח, ובסופו של תהליך, תכננו תהליך שיקום מינימלי, שנקודות המוצא שלו היו; שאין פוגעים בסביבה בשם השיקום- טראומה שכיחה שחוויתי אותה באזורנו כדבר שבשגרה - וכן שכל התהליך ייצור מודל לשיקום נחלים, המשלב את המזהמים, ומעורר אותם לקחת אחריות על הנחל שנפגע, ולשקם אותו ביחד עם האקולוגים והאמנים שהוזמנו על ידי לנחל.
בתחנת מנוחה לציפורים - נווה ,  תחנה מספר 4 במסלול השיקום - עבדתי יחד עם עובדי המחצבה. קדחנו חורים בתוך הבטון, על מנת להגיע לאדמה שתחתיהם, ולאפשר למי גשם לחלחל למי תהום. יצרתי את התחנה בצורה של פאלטה של צייר. המקום בו מתחילה היצירה/הבריאה. בקו המתאר של הפאלטה, קדחנו חורים כל 5 ס"מ ואילו בגומות בהן מערבב הצייר את צבעיו, לפני פעולת הציור, שם יצרנו קערות לאיסוף מי גשם. כלומר, בתחנת מנוחה לציפורים, התרחשו פעולות של חילחול ואגירה בו זמנית, בעונת החורף.
תפקיד נוסף ליצירה - החלשת הבטון בצורה תהליכית, על מנת שהבטון יתפורר עם השנים ויתחלק לחלקים ויהפוך עם הזמן, להיות עוד אחד מהחומרים הטבעיים בנחל. התפוררותו והתמוססתו תאפשר החזרת המערכת האקולוגית למקום, צמחיה, בע"ח וכו'.

מראה כללי מכיוון תחנה מספר 2, בנחל, "סדקים I". התצלום הוצג ביפן, במסגרת הרצאה על פרויקט נחל בטון, ובמסגרת השתתפותי בכנס הבינלאומי העולמי למים בקיוטו וכן בתערוכה ובהרצאתי ב"פסגת כדור הארץ", יוהנסבורג 2002, הכנס החשוב בעולם, המתקיים אחת לעשר שנים. 
תהליך השיקום, בתחנה מספר I  - כלל עבודה אקולוגית אמנותית חברתית, ושילוב אנשי המחצבה ביצירתה. אזור בערוץ, שהיו בו שפיכות חוזרות ונשנות של בטון, הפך לפלטת בטון מגדה לגדה. בשיקום השכיח - מביאים טרקטור עם מנוף, נכנסים עם בגר (טרקטור ענק) לערוץ, ובשם השיקום פוגעים בכל סביבת הנחל. המדיניות שרווחה אז הייתה "להחזיר המצב לקדמותו". אבל בפרויקט נחל בטון- שיקום נחל כיצירת אמנות- שי זכאי, נשאלו שאלות אחרות, כגון, מה זה בכלל להחזיר לקדמותו?, האם יש דבר כזה? ומה זה טבע? אולי כעת זה הטבע, ויש לחקור לאן להמשיך עם המפגע?. בשם החזרת הטבע לקדמותו, שינעו כמויות עפר ברחבי המדינה, ומילאו מחצבות בעפר ופסולת לא להם!. אז האם זה נקרא להחזיר לקדמותו? כאן ביקשתי לבחון אפשרות חלופית, להסתכל על התהליך כיצירה בפני עצמה. הפעולות שנעשו בקטע זה בנחל: עבודה חברתית, יצירת מחוייבות של בעלי ועובדי המחצבה, לשתף איתי פעולה לפחות פעם בשבוע במשך כשנה, בנחל. קידוח חורים, לאורך קווי המתאר שקבעתי, בצורת דגלים ( השראה מהאקליפטוסים לאורך הנחל, ומהפסולות בערוץ, שנראו כדגלים שנתפסו ונתהדקו לסלעים בזמן שטפונות, וכן כהתכתבות עם תולדות האמנות ומשמעות הדגל לאורך השנים ). בחישוב סך כל החורים, זה שווה ערך לפעולה הפחות ידידותית לסביבה, הוצאת כל הבטון בבת אחת. ואכן, לאחר כשנה, כשהיו גשמים יפים, נחלש הבטון והתחלק לחלקים, שחלקם כבר נעלמו לאורך הערוץ. ועדת שבילי ישראל, החליטה לכלול את מסלול הטיולים שיצרתי בנחל, במפות שבילי ישראל, והמקום מסומן בשטח למטיילים ומופיע במפות האזור. ניתן לומר בשמחה ששלוש שנים, טונות אשפה, מאות שותפים, וחלום אחד, הפך להיות קו כחול דק במפות הרשמיות של מדינת ישראל, אולי זו יצירת האמנות הראשונה בעולם המופיעה בתוך מפת שבילים.

תחנה מספר 2 במסלול הראשון לתיירות אקולוגית ששוקם על ידי אמנית. פרטים נוספים- ר' תצלום קודם, מספר 6

סדקים I, אחרי שנה. 2001

כפי שצפינו, הבטון נחלש בעיקבות הקידוח וניתק מהגדה, ובכך החל הנחל לאמץ את תהליך השיקום שהתחלנו. ההערכה היא שלאט לאט הבטון ישבר ויהפוך לעוד אחד מהסלעים שבנחל. המפגע- שפיכה במקום אחד בטון בעובי כחצי מטר וברוחב מגדה לגדה - שוקם.

עבודה תהליכית, איטית וסמוייה, בתוך המפגע ששכב בערוץ הנחל- שכבת בטון בעובי חצי מטר.
במקום לסלק אותה, ולהזיק תוך כדי לסביבת הערוץ, יצרתי חורים - עבודה חברתית עם עובדי המחצבה, לאפשר למי גשם לחלחל לאדמה ולהחליש הבטון תוך כדי מעשה. הכנת היצירה נמשכה כשנה, ועם השנים הבטון נסדק והשיקום האיטי החל. הנחל שיתף פעולה בתהליך השיקום. זהו החלק של האמנות הסמוייה בפרויקט.

המיצב, האם ניקית נחל היום?, כבר נלמד באוניברסיטאות בעולם, בקורסים לאמנות אקולוגית והנו חלק מתהליך העלאת מודעות ושיקום הנחל. במאי 2001, הקמתי מיצב בתערוכת איכות הסביבה הבינלאומית הראשונה בישראל במרכז הירידים, לבקשת השרה לאיכות הסביבה דאז- דליה איציק.  הורשיתי לבחור איזה חלל שארצה, ובחרתי מסדרון ארוך, שמהווה מעבר בין חלל אחד לשני, ויצרתי מבוך, בעזרת אשפה שאספתי בנחל, ליתר דיוק 100 טון זיהום, אספלט ואבק בטון, שנאספו בשיתוף פעולה עם מנהלי המחצבה ומפעל הבטון הסמוך לנחל, והובאו לתל אביב, במשאית ארוכה עם רמפה חשופה. 

100 טון אספלט, בטון ואשפה הוצאו מהנחל והובלו באיטיות לתל אביב, לתערוכה שעסקה בפתרונות עתירי ידע לניקוי נחלים ומקורות מים. על הבאלות הונח בנר ענק שפנה לנהגים בכביש 1- "האם ניקית נחל היום?". בכך הפכו הנהגים באותו היום, לצופים במיצב. נהג המשאית התבקש לנסוע באיטיות, לאפשר לנהגים לקרוא הטקסט ולחזות במיצב הנייד.
 

הניקוי, מאות באלות עם אשפה בדרכם מהנחל לתערוכה בעיר הגדולה. שם יהפכו למיצב אמנות.

המבוך,

מאי 2001, מרכז הירידים, תערוכה בינלאומית ראשונה בישראל לטכנולוגיות סביבתיות.

המבוך הורכב ממאה טון זיהום שהוצא ממאתיים מ"ר נחל, הוסע ע"י משאיות לת"א, ונבנה כמבוך במסדרון בגודל מאתיים מ"ר, בתוך תערוכה שעסקה בין השאר, בפתרונות עתירי ידע לניקוי נחלים.

מימין ומשמאל אספלט ואבק בטון ואשפה אחרת שהוצאה מהנחל, ובמרכז שטיחים אדומים. בפתחי המבוך- שחקנים השואלים את הקהל שאלה אחת במשך שלושת ימי התערוכה -

" האם ניקית נחל היום?". מי שניקה או עשה משהו אחר למען הסביבה התכבד בעוגיית בטון חתומה וממוספרת על ידי האמנית.

פגשתי נחל עם פלומה אפורה לאורך שני ק''מ מהיציאה מהמחצבה ,יוני 1999

הניטור - חלק א' במסע המצולם והכנת תכנית השיקום, כלל בין השאר, צילום והליכות בנחל במשך ארבע עונות. המטרה הייתה לבדוק האם הנחל יכול לשקם את עצמו מבלי שנפריע לו, שכן בשם השיקום מתקיימות לעיתים פגיעות הרסניות בסביבה הרחבה יותר. הצילומים סייעו למפות ולפענח את מצב הנחל, סוגי המפגע, ותחילת החקר של ה"סיבות למחלה"- חברה שמזהמת את נחליה.

שלב הניקוי - חלק ב' ; כלל הליכות להוצאת פסולת שנקברה בערוץ במשך השנים. הניקוי כעבודה חברתית עם עובדי המחצבה ותוך כדי , העלאת מודעות למצב הנחל ולצורך להחיות אותו. הניקוי כלל איסוף ידני של פסולת שהייתה קבורה מתחת לבטון במשך 10 שנים, גירוף הבטון מהשכבה העליונה של הערוץ באמצעות בובקט- טרקטור קטן, ולראשונה גם העברת הפסולת לאתר מוכרז. זהו מה שכיניתי גם שלב הדיון- בניית תכנית שיקום פיסית, חברתית ואנרגטית. שיחות עם פועלי המחצבה כחלק מיצירת האמנות.

קציצת בטון