שי זכאי,  ריטואלים סמויים מן העין

תערוכת יחיד, בית האמנים, תל אביב

פתיחת התערוכה והשקת ספר אמן- תווי ייער- הספרייה – 22.3.12 , נעילה 14.4

שי זכאי היא צלמת ואמנית אקולוגית. מטרת פעילותה הענפה היא העלאת מודעות ציבורית לנושא שמירת הטבע. בעבודתה היא משלבת פרקטיקות מגוונות; ריטואליים אמנותיים ושמאניים, יצירת אירועים ופעולות חברתיות למניעת פגיעות בטבע, צילום, ווידיאו, מיצבים תלויי מקום, ספרים, סדנאות, טיולי מודעות, הרצאות ומפגשים מגוונים עם קהל. במרכזה של תערוכה זו, ומתוך שפע העשייה שלה, נבחרו צילומים העוסקים בריטואלים שיצרה זכאי לאורך השנים. לרוב הריטואלים אין מזמין והם נוצרים מתוך פעולות שיצרה לתיקון ולשימור.

הפרויקטים שיוזמת שי זכאי לתיקון יחסי אדם-טבע, הם תהליכיים ונמשכים שנים, הן בצד הקונקרטי, בעבודתה מול חברות, מקבלי ההחלטות והציבור, והן בצד התיעודי והאמנותי. עוד מוצגים בתערוכה צילומים דוקומנטאריים מעשייתה לאורך השנים, שני סרטי וידאו מתוך הפרויקט "נחל בטון- שיקום נחל כיצירת אמנות", וכן הספר החדש - "תווי יער-הספרייה, 1995-2011" המציג ומסכם פרויקט שנמשך שבע-עשרה שנים ושהוצג בארץ ובחו"ל. במרכז החדר נבנה מיצב שנוצר במיוחד לתערוכה ומשלב קליפות גזעי עצים כרותים ותחתיהם תצלומי ריטואל שבוצע בזמן פעולות של כריתה ביער.

בעבודתה משלבת שי זכאי בין שתי פרקטיקות קונספטואליות. האמנות האקולוגית והאמנות הפמיניסטית, האקו-פמיניזם. שתיהן מגמות פוליטיות שנוצרו בתוך התנועה הקונספטואלית האמריקאית של שנות השבעים והשמונים. תנועת האקו-פמיניזם טוענת לקשר אימננטי בין נשים וטבע, ומשווה בין ההתעמרות והדיכוי של שתיהן. התנועה מכירה בין השאר, ברוחניות הקדמונית של האדמה ומנסה לקרב תפיסות הוליסטיות למדעי הטבע. שי זכאי פועלת בשני התחומים ויוצרת מפגשים שמאנים וטקסים לריפוי האדמה לצד עבודה עם מדענים, מעורבות במדיניות סביבתית, והובלת תהליכי שיקום.

תצלומי הריטואלים של שי זכאי, מתמירים למעשה את הרגע הצילומי למבט מושהה, הכולל בתוכו עמדה אמנותית המתכתבת עם תולדות האמנות או השיח הצילומי. כך למשל הצילום של מלקטות החיטה בעקבות עבודתו של פרנסואה מילה מ 1857. גל האבנים בשדה הירוק מתכתב עם פסלי הטבע שיצר ריצ'רד לונג כציון של הליכותיו בטבע. תמונות 'המוזה' ב'נחל בטון' ו- 'דיוקן עצמי בשדה פרחים' בשחור לבן, מזכירים צילום סוריאליסטי כדוגמת זה של ראלף מיטיארד.

הפרויקט 'נחל בטון, שיקום נחל כיצירת אמנות', במקור נחל עציונה באזור ירושלים, בוצע לאורך השנים 1999-2002. ערוץ הנחל נפגע משפיכות חוזרות של שאריות בטון ממחצבה סמוכה. העבודה על שיקום שני ק"מ מהנחל התנהלה בשלבים. תחילה, הליכות וצילומים בנחל לאיתור הסיבות למפגע, יצירת הקשר עם בעלי המחצבה, עם אנשי מקצוע כמו ביולוג, הידרולוג, ובוטנאי ולבסוף עם מקבלי ההחלטות. החלק השני כלל שיחות עם המלכלכים עצמם ורתימתם לקחת אחריות על הנחל ולסייע בשיקומו. חלק משלבים אלה מתועדים בווידיאו ובצילום והופכים בעצמם למיצג אמנותי ודוקומנטארי. השלב השלישי היה אירוע חברתי שהתקיים לאורך האפיק וכלל בניית שש-עשרה תחנות כשבכל תחנה נערכת פעולה אמנותית אחרת- 'קונצרט למערבלי בטון'. שם היא יוצרת 'תחנה למנוחת ציפורים' - מקום לחלחול ולאגירת מי גשמים בערוץ, ואת 'שדירת דגלי הבטון'- 'פסלי מכשולים' שנועדו למנוע מהנהגים להיכנס לנחל ולשפוך שאריות בטון

מהמערבל. במהלך המייצג רוקדות רקדניות את ישויות הטבע, ומוסיקאים מתופפים על מיכלי מערבלי הבטון. בתחנה מס' 16 הציגה שי זכאי שולחן ערוך, הבנוי ברזל, פסולת בטון ואשפה שאספה בנחל - "שולחן הסעודה האחרונה". הקהל הוזמן להטמין בחתימת ידם פתקי התחייבות אישית לשמירת הנחל ונחלים בכלל, כך שהשולחן הפך למניפסט להפסקת הזיהום. במשך התקופה הוצאו מהנחל עשרות טונות של אשפה, אבק בטון ואספלט. חלק מהפסולת הועבר בשקים והפך למיצב בתערוכה בגודל 200 מ"ר, שהציגה שי זכאי במסגרת תערוכת איכות הסביבה בתל-אביב. שם, על שטיח אדום שנפרס בין שקי אשפת הבטון, היא מעמידה שחקנים, המחלקים בפתחי המבוך עוגיות בטון.

שתי עבודות הווידיאו הן מתוך פרויקט 'נחל בטון'. הראשונה צולמה בתוך המבוך. בכניסות למבוך, שחקנים פונים לקהל בשאלה "האם ניקית נחל היום?". לאלה שענו בחיוב, או התחייבו לעתיד, ניתנה עוגיית בטון צבועה, חתומה וממוספרת, במתנה. שלושה ימים, שאלה אחת, ואינספור תשובות שנערכו לרבע שעה. הסרט השני- 'פרט', מתאר קטעים מתוך תהליך שיקום הנחל, וכן שיחות ומפגשים עם נהגים ועובדי המחצבה שליד הנחל. בתצלום- 'הרקדנית והטרקטור', מתואר ריטואל להבראת נחל. זהו רגע בתהליך השיקום, המופיע גם בוידיאו, המתייחס בו זמנית לצורך בשיקום פיסי, לצד שיקום חברתי ורוחני של הנחל.

בפרויקט "תווי יער-הספרייה" ליקטה שי, במשך שבע עשרה שנים, בתשע-עשרה מדינות, מאה ושישים ושבעה מיני עלים וצמחים, חלקם בסכנת הכחדה. היא קטלגה אותם, הכניסה לקופסאות שחורות ויצרה מיצב ארכיוני נודד- זיכרון טבע. במרכז המיצב עומדים שולחן וכיסאות ואינוונטר של כל הצמחים לצד טקסטים. המבקרים מוזמנים לעלעל בעלים, בתצלומים, בסיפורים. הספרייה היא תיעוד מתמשך של צרימות ביחסי אדם-טבע; מפגעים, חוסר מודעות סביבתית ומיפוי של זנים וערכים אסתטיים לשימור, קריאה להתבוננות בפרטים הקטנים. הטקסטים מתייחסים בין השאר לסוגיות האקולוגיות הבוערות בעולם- התחממות כדה"א, אבדן מגוון מינים, וכריתת יערות.

הצילום "דילול", לקוח מפעולות לשמירת היער שליד ביתה. כאן מנסה שי זכאי להעלות את מודעות היערנים לעושר האקולוגי, והרוחני שביער אל מול פעולות החישוף והדילול המסיביים שלהם. היערנים נכנסים למקומות רגישים ביער עם ציוד כבד, ממיתים והורסים ללא אבחנה. שי יוצאת עם מצלמה ורקדנית ומבצעת ריקוד פולחני, ריטואל לשימור היער, על רקע הבולדוזרים וצעקות הפועלים. המחזה הבלתי צפוי עוצר את פעולת המסורים. המצלמה פועלת כשומרת היער. ביער שלידה, העצים המתים מתפרקים לתוך האדמה ומעשירים אותה. צמחייה נמוכה ובינונית גדלה מתחת לעצים ללא הפרעה ויוצרת מראה רב שכבתי ירוק ועשיר. הקרקע רכה ותחוחה. אך "חוליית הכריתה" של קק"ל, מגיעה שוב ושוב ומסמנת בצבע כתום את העצים המיועדים לכריתה. במיצג עם פלאטת צבעים, מתקנת שי את הסימון הכתום ומכסה אותו בצבע חום, כגזע העץ, בפעולה שהיא מכנה – 'אמנות החבלה'. במשא ומתן מאפשרים היערנים לה ולתושבים לסמן עצים שהם רוצים להציל בכחול. כך נוצרה לה שיחה מקומית בעלת קודים צבעוניים. הכחולים והחומים אל מול האדומים. 

אמנות אקולוגית בעולם, הופיעה בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים, אך היבטים אקולוגיים בעבודות אמנות בארץ ובעולם, החלו כבר בשנות השבעים, ונחשבו לחלק הצעיר והמרדני של האמנות הקונספטואלית. האמנות האקולוגית רואה את כל כדור הארץ כבית שיש לדאוג לתחזוקתו. בארץ פעלו אז אמנים כמו יצחק דנציגר, ששי זכאי רואה בו אב רוחני, אביטל גבע, מיכה אולמן, דב אור-נר ואחרים. דנציגר שאף לפייס את מערכת היחסים הפגועה בין

האדם לסביבתו ויזם פרויקטים לתיקון הנוף כמעשה אמנותי. פרויקטים כמו שימור מחצבת נשר, השפיעו רבות על דור האמנים הצעירים בארץ.

הסרטים והצילומים של שי זכאי, מתוך 'נחל בטון', נוצרו בתקופה בה הירקון והקישון היו עדיין נחלים מזוהמים ביותר. הם הפכו לחלק מהפעולות שהעלו את מודעות הציבור למצב הנחלים ולסוגיות אקולוגיות נוספות.

באמצעות הפעולה המתמשכת - הריטואל – המהווה פעילות אמנותית ורוחנית ומתבססת על חזרתיות טקסית ויסודות מיסטיים - משיגה שי זכאי הגנה על היער, ואת שיקום הנחל, ומחוללת שינוי בתודעת המשתתפים והצופים במעשה הריטואל.

שי זכאי היא גם אמנית מושגית. רעיון השמירה על הטבע הוא הפעולה המרכזית בעבודתה. האמנות היא הדרך, הפיתוי, דרכה היא מזמינה אותנו להיות שותפים לעשייה שלה. על פעולתה לניקוי נחל בטון בשנים 1999-2002, נבחרה ע"י Google Earth כאחת מתוך עשרים האמנים המשפיעים ביותר על הסביבה בעולם. בנוסף לפרויקטים השונים ומתוך מחויבות לשמירת הסביבה, הקימה שי זכאי ב- 1999, את "הפורום הישראלי לאמנות אקולוגית" במטרה ליצור שיתופי פעולה בין אקולוגים ואמנים, ולטפח גישה רב תחומית למען הסביבה. עבודת המאסטר שלה בודקת את הקשר "בין אמנות למדיניות סביבתית".

 

חנה שביב,

אוצרת התערוכה