כתבה על הפרויקט ספטמבר 2009 - אורלי שנקר (קפה דמרקר)
מחצבה: הר פצוע, דממה. אוויר לוהט, עמוס אבק לבן דק שסותם את כל נקבוביות הגוף והנשמה. כל דקה או שתיים חולפת משאית ענקית על הכביש, ונהגה מאט את נסיעתו ועוקב בעיניים סקרניות אחרי מראה זר ומוזר: אישה מסתובבת ברגל לבד ובידה מצלמה. במקום הזה פוצעים את הטבע במקום אחד, כדי לייצר חומרי בניין לבניית בתים, שלהקמתם פצעו את הטבע במקום אחר. ככה זה, קידמה.
מחצבות שפיר שבאזור נמצאות ליד נחל עציונה. נחל עציונה – סתם נחל אכזב ארצישראלי. לא הוד לו ולא הדר, אבל חן רב יש לו. חן של פשטות. ערוץ צנוע בין גבעות מכוסות צמחייה.
בערוצו של נחל עציונה נוצר נחל הבטון,שהפך לפני כעשור לפרויקט של אמנות אקולוגית על ידי שי זכאי: פרוייקט שבו העבודה האקולוגית שלובה באמנות ונעשית באמצעותה עד שאי אפשר עוד להפריד בין השתיים. ביקרתי באתר לפני ימים אחדים, כדי לראות מה עלה בגורלו של הפרויקט. זכאי גילתה שבערוצו של נחל עציונה מפוזרים משטחי בטון, שנוצרו כאשר מערבלי בטון, בדרכם להצטייד במחצבה, שפכו לתוכו את השאריות שלהם.
אפשר היה "לשקם" את הנחל בעזרת דחפורים שיסלקו את הבטון, תוך פציעה נוספת של הנחל והצמחייה. במקום זה בחרה האמנית לסייע לטבע לשקם את עצמו בהדרגה בעזרת כוחותיו, ולמנוע את החרפת הנזק בעתיד,באמצעות חינוך ובנייה מינימאלית, וכל זה – באמצעות פרויקט אמנותי קהילתי, שבהקמתו שותפו עובדי המחצבה, תושבי האזור ורשויות תכנון וסביבה.
דוגמה לגישת ההתערבות המינימאלית היא קדיחת חורים בבטון, על מנת להחליש את גוש הבטון ולעזור לאיתני הטבע לפורר אותו. מים יכולים לחלחל דרך החורים, וצמחים יכולים לבצבץ דרכם. את החורים קדחה זכאי לאורך קוים שיוצרים צורה של דגל, כאומרת: הדגל שאני תוקעת כאן הוא דגל זמני. אכן, אמנות אקולוגית היא אמנות שמיועדת להתקלקל, להתכלות, להיעלם - בניגוד לאמנות סטנדרטית שמוצבת בטבע ומיועדת להשתמר בו כעדות להתערבות האנושית. בעבודה האקולוגית, דווקא הקיום הזמני הוא חלק מן המטרה; השתמרות היא כישלון. כשישתקם הנחל ייעלמו משטחי הבטון, והסימנים שחרתה בהם זכאי ייעלמו איתם. יישאר רק הזיכרון המצולם.
השתקמותו של הנחל תתאפשר בתנאי שההרס לא יימשך, ולשם כך נדרש שיתוף הפעולה של עובדי המחצבה והמטיילים באזור. אל שני קהלים אלה פונה זכאי באמצעות תזכורות: דגלי בטון על תרנים המעוגנים בגושי בטון בצורת פלטות, מקשים על הגישה מן הכביש אל ערוץ הנחל, ומסמנים לנהגי המערבלים להימנע מלהמשיך ולשפוך לתוכו בטון. דגלי הבטון ויסודותיהם עשויים מבטון אשר, אלמלא כן, היה ממשיך לזהם את הנחל. גם כאן, השימוש בדגלים בא להדגיש את ההיפוך: לא באנו לכאן לתקוע יתד של קביעות; אנו מתכוונים לסגת בהזדמנות ראשונה. הדגל, סמל לכיבושו של מקום, משמש כאן דווקא כדי לבטא כוונות של נסיגה.
נחל הבטון הוא אמנות תהליכית: הוא מיועד לשנות את פניו, לקראת היעלמותו בעתיד הרחוק. ואכן, מצאתי שאיתני הטבע עושים את שלהם: המים השוצפים מעמיקים את הערוץ וגושים הבטון נשברים;
ופה ושם, גם פרח מבצבץ מבעד לסדקים.
לפרטים נוספים ולקריאת מאמרה של רותי דירקטור על הפרויקט לכו בעקבות הלינק הזה.